סינופסיס

רותי יעקוביאן בת 58, אמא לשלושה ואלמנה. בעלה ציון נפטר לפני ארבע שנים כתוצאה מאירוע לב ובנה החייל בר נפטר לפני כמעט שנה, בגיל 19, עקב תאונת דרכים בעת שירותו הצבאי,  בסיירת גולני .

 שניהם השאירו מאחוריהם את רותי להתמודד עם המצב הקשה. לרותי, עוד שני ילדים גדולים יותר. אורון  ואיתי 
אשר מתגוררים במרכז. אורון עסוק בעבודתו ומשפחתו, ואיתי שקוע בחיי העבודה בתל אביב. רותי נותרה בבית, במושב נתיב השיירה בצפון. רותי נותרה בבית לבדה ומתמודדת עם הקושי החדש של מות בנה, והבדידות בבית.  רותי התקשתה לעזוב את הבית כדי לעבור לגור ליד שני בניה , לעזוב את המקום שחיה בו כמעט כל חייה,עם כל הזכרונות והחוויות, בייחוד מבנה בר. 

היא מתמודדת עם החוסר בחייה ומנסה להתמודד עם הקושי הגדול שלה שהוא האובדן, בעזרת תחביביה ועבודתה. 

תסריט סצנות (תכנון ימי צילום)

סצנה	מה רואים	מה שומעים	זוויות צילום
החיילים בסעודה אצל רותי בבית לפני האזכרה של ציון שנה לבר	רותי מכבדת באוכל את החיילים הם יושבים עמה מדברים על בר על מה שלומם על התקדמות בחייהם מדברים על לקראת השחרור.	את הדיבורים של רותי עם החיילים.	את ההשראה לזווית הצילום לקחנו מהציור של לאונרדו דה וינצ'י שמתארת את הסעודה האחרונה של ישו, שהייתה הפעם האחרונה בה סעדו יחדיו ישו ותלמידיו, הסעודה האחרונה היא נושאם של ציורים רבים של ציירים שונים. ואחת התמונות המפורסמות ביותר של הסעודה האחרונה היא זאת היא של דה וינצ'י בה בחנו להתמקד.
אזכרה שנה לבר בבית האלמין שבנתיב השיירה	כל האנשים שהיו קרובים וקרובים פחות לבר חברי המושב אחים אחיות דודים  דודות מגיעים כדי לציין את השנה לבר.	תפילות הרב נאום של אחיו של בר מעל קברו.	סוג של מצלמה נסתרת בלי שהאנשים ישמו לב שמצולמים.
שתילת עץ הזית כאנדרטה לזכרו של בר והחיילים שנפלו עמו הנצחתו של בר במושב	רותי ומשפחתה הקרובה ועוד כמה אנשים מהמושב נוטעים את עץ הזית לזכרו של בר ושני הנופלים עמו.	רעשי ורקע וקצת דיבורים.	Overhead Shot מיקום המצלמה בזווית ישרה מעל האובייקט.
רותי נואמת באנדרטה ליד העץ זית	רותי נואמת בפני כל האנשים שהגיעו לאזכרה על בר ועל ההזדמנות שהמושב נתן לה כדי להנציח את זכרונו של בר.	רותי נואמת. רוחות.	Long Shot (L.S.) מרחוק ( תיאור פעולות של דמות אחת (רותי) או מספר דמויות בתוך חלל מסויים )
רותי עוזבת את מקום עבודתה	רותי נפרדת מכל עמיתיה לעבודה הבוס חברות לקוחות.	רותי מדברת עם חבריה לעבודה.	Medium Clous-up* (M.C.U.) הדמות נראית מהחזה ועד ראשה Two Shot * צילום המראה שני אנשים יחדיו . לרוב בסגנון מדיום שוט אך אין חובה לכך .  Group Shot* צילום קבוצתי של מספר אנשים העומדים בסמוך אחד לשני .
רותי אורזת את הבית הכנות למעבר לדירה החדשה	רותי מצולמת כבר בעיצומם של אריזות הבית לקראת המעבר למזכרת בתיה כדי להיות בקרבת משפחתה בעזרת איריס שעוזרת לה.	קצת דיבורים עם מי שעוזר לה לארוז.	Long Shot (L.S.) מרחוק ( תיאור פעולות של דמות אחת (רותי) או מספר דמויות בתוך חלל מסויים ).

סצנה	מה רואים	מה שומעים	זוויות צילום
יום שישי הילדים מגיעים אחר הצהריים יושבים בגינה.	הילדים והנכדים יושבים בגינה כולם מספרים חוויות. משחקים עם הנכדים.	דיבורים של המשפחה על מהלך השבוע שיתוף חוויות.
רותי חוזרת הביתה מהעבודה, התנהלות יום יומית.	מהעבודה, מצלמים בבית את רותי מתנהלת ביום יום, מסתכלת באלבומים של בר. רותי בחדר של בר.	רותי מדפדפת באלבומים, נזכרת ומדברת על בר. מספרת על היום יום שלה.
רותי חוזרת מחול, צילום בשדה התעופה.	רותי והבנות יוצאות מהשדה עם המזוודות מנופפות לשלום.	קולות רקע, אפשר לשים מוזיקה.
מצלמים את השלט של הכניסה למושב, "נתיב השיירה"	את השלט ואת הכניסה ליישוב.	אפשרות למוזיקת רקע.
צילום המטע מסביב לבית, רותי הולכת במטע+ אח אורן	רותי (+אורון?) מסתובבים במטע מספרים על בר, במסלול הצעדה שנערכה לזכרו.	מספרים על בר, מה יהיה עכשיו כאשר רותי עוברת דירה, סיפור על הצעדה.
צילומים מהצעדה במושב לזכרו של בר.	את הצעדה, את הגינה מלאה אנשים.	קולות רקע+ חיילים חברים של בר מספרים עליו.

צילומים

*נסיעה באוטו עם כליל לצלם בעבודה- לדבר על העזיבה של העבודה , למה היא החליטה לקחת חופש לשנה?, מה היא הולכת לעשות?, מהם התחושות שלה?, האם היא חוששת מבחינה כלכלית?, האם היא הולכת לפתח תחביב? האם היא רוצה למצוא עבודה חדשה?, האם העבודה תחסר לך?

• לצלם בדיקת דם (עם הסכמה של מטופל או אפילו לטשטש פנים)
• צילום של המקום מבחוץ 10 שניות צילום סטטי של המקום, 10 שניות צילום של השלט של המקום אולי קצת את המסביב
• דיבור עם הבן בהפסקה
• קצת את המקום בפנים

*בבית חיפוש דירה- רותי מחפשת דירות ביד 2 תוך כדי דיבור עם הבנים שלה והיא מתייעצת איתם.

• צילום עמליה באה לביקור - מה קורה לקראת הטקס של בר ולקראת האנדרטה.

• ישיבה של המשפחה לקראת השנה.

• הכנות לטקס אנדרטה. הכנות הספרייה וסידור שלה.

• טקס פתיחת אנדרטה (עץ זית) - טקס חניכה, אנשים לרותי מדברים איתה, מחבקים.
• צילום באזכרה של 11 חודש. הילדים מחבקים את רותי, מנחמים אותה.
• 
  
• משפחה וחברים באים לרותי מנחמים אותה בביתה. רותי עם הנכדים והילדים. צילום המשפחה נפרדת מרותי שהם חוזרים הביתה.

תקציר

רותי יעקוביאן בת 58, אמא לשלושה ואלמנה, עובדת מעל 30 שנה בתור אחות במרפאת כללית. נולדה בנתיב השיירה, וזה עתה גרה בנתיב השיירה. בעלה ציון נפטר לפני כארבע שנים כתוצאה מאירוע לב ובנה החייל בר נפטר לפני כמעט שנה, בגיל 19, עקב תאונת דרכים בעת שירותו הצבאי,  ביחידת בגולני, חקירה ודיונים בנושא עדיין נערכים.

 שניהם השאירו מאחוריהם את רותי להתמודד עם המצב הקשה. לרותי, עוד שני ילדים גדולים יותר. אורון, בן 37, נשוי לאשתו רון ולהם שני ילדים- שי-לי בת השש, וצור בן שנה. אורון כעט משרת בקבע וגר במזכרת בתיה.
האח הנוסף, איתי , בן 35, גר בתל אביב עובד במסעדה ובפאב לילה בתל אביב. 
אורון ואיתי, מתגוררים במרכז. אורון עסוק בעבודתו ומשפחתו, ואיתי שקוע בחיי העבודה בתל אביב. רותי נותרה בבית, במושב נתיב השיירה בצפון. לאחר ההתאוששות מהמוות של האח הקטן בר, חזרו איתי ואורון למרכז ולעיסוקם. רותי נותרה בבית לבדה ומתמודד עם הקושי החדש של מות בנה, והבדידות בבית. מיד לאחר המקרה ניסו לשכנע אורון ואיתי את אמם רותי לעבור יחד איתם למרכז, כדי להיות בקרבתם. רותי התקשתה לעזוב את הבית,  את המקום שחייה בו כמעט כל חייה,עם כל הזכרונות והחוויות, בייחוד מבנה בר. קשה לה לעזוב את החדר של בר, שנשאר בדיוק כמו שהוא לפני שנפטר.

היא מתמודדת עם החוסר בחייה ומנסה להתמודד עם הקושי הגדול שלה ועם האובדן, בעזרת תחביביה ועבודתה. משפחתה הקרובה מהמושב והסביבה מנסים לעטוף אותה בחום ובאהבה ולמלא את מקום בדידותה.  . חסרונו של בר מורגש הרבה יותר בארוחות שישי ובחגים. הם אירועים לא פשוטים שנאלצת רותי, ואחיו להתמודד איתם. האח איתי ואורון יחד עם אשתו ושני ילדיו משתדלים להגיע מספר פעמים בחודש בסופי שבוע ולבלות עם אמם . רותי מנסה לשלב את תחביבה האהובים ואת עבודתה ולהתמודד עם המציאות החדשה.
בסרט יוצגו חייה של רותי ואת הקשיים איתם היא מתמודדת.  השאלה איך לעבור הלאה ולהתמודד עם האובדן. בסרט יוצגו חייה פחות משנה לאחר האובדן, ההתמודדות עם האובדן.

תחקיר נושא ותחקיר דמות

תחקיר נושא-

המצב הביטחוני הקיים במדינת ישראל, הטיפול במשפחות שכולות נהייה לחלק מהעשייה הביטחונית

במדינה.

אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון הוא הגוף המטפל ודואג למשפחות השכולות, מתוך תפיסה כי

המדינה חייבת לאלה שנפגעו למען הגנתה והצלתה.

היחידה לשירותים סוציאליים קובעת את המדיניות בטיפול בהורים שכולים,היא מפקחת ומדריכה את העובדים .

אנשי הטיפול מסייעים להורים השכולים לקבל תחושת משמעות ולמצוא את הכוחות לחזור לחיי שגרה בריאים

ותקינים. המפגש עם העובד הסוציאלי מתחיל עוד בזמן השבעה ומטרתו לספק תמיכה רגשית, ייעוץ והכוונה.

לאחר מכן יקיים העובד הסוציאלי ביקורים תקופתיים ויעמוד לרשות ההורים השכולים בכל עניין. בנוסף

עומדת בפני ההורים השכולים האופצייה להיעזר בשרותי פסיכיאטריה ופסיכולוגיה שאושרו על ידי

משרד הביטחון.לרשות ההורים השכולים עומדים גם גופים נוספים כדוגמת מתנדבים, קבוצות

תמיכה ותעסוקת פנאי.מידי חודש מועברים להורים השכולים תגמולים כספיים בהתאם למצבם

המשפחתי. אגף המשפחות במשרד הביטחון הוא הגוף שעומד לרשות ועבור ההורים השכולים

והוא גם הגוף המספק את כל צרכיהם, שאלותיהם ובעיותיהם. זוהי חובתו וזוהי המחויבות שלו.

אנשי המקצוע באגף המשפחות עברו הכשרה מקצועיות בעניין והם זמינים לרשותם

של ההורים השכולים בכל דרך ובכל זמן.

בישראל יש כמעט 10,000 הורים שכולים. ההורים והמשפחה כולה נאלצים להתמודד

עם אחרי שאחרי האובדן הקשה ולמרות כל הסיוע המוענק להם ע"י המדינה התהליך

קשה וערוך מאוד ומאוד קשה לצאת להשתקם ממנו.

תחקיר דמות-
הדמות הראשית עליה הסרט מספר, היא רותי בת 58, נולדה במושב נתיב השיירה לעולים מעירק.
לרותי שישה אחים,
התחתנה עם ציון לפני יותר מארבעים שנה. אחות במקצוע שלה ועובדת כבר 40 שנה באחות בקופה כללית.
נולדו להם שלושה ילדים. אורון בן 37, כעט גר במזכרת בתיה, ונשוי כבר שבע שנים ולו שני ילדים,
שי-לי בת השש וצור בן שנה. הבן השני, איתי בן 34, כעט גר בתל אביב עובד כברמן במסעדה.
הילד השלישי, בר בן 20. ציון נפטר לפני חמש שנים מאירוע לב. בר בנם הקטן נפטר לפני שנה בעט שירותו
הצבאי. איתי ואורון לאחר השירות הצבאי עברו לגור במרכז. כשציון נפטר נותרו רותי ובנה בר לבד בבית.
בר לקח על עצמו את תפקיד "האבא" כמו למשל את גינון הגינה, ועבודה במטע האבוקודו שעבד אותו ציון אביו,
והכי חשוב את השמירה על אמו, רותי. לבר ורותי היה קשר מיוחד שהתהדק עם גדילתו של בר.
כעט רותי נותרה לבד בבית. המשפחה הגדולה שלה מהמושב דואגת לה ומקיפה אותה. ילידה משתדלים להגיע מהמרכז
לצפון בסופי שבוע, אך המרחק קשה והזכרונות בבית מקשים. כעט רותי לאחר מחשבות
רבות החליטה לעזוב את עבודתה בתור אחות לקחת הפסקה ולעבור לגור ליד ילידה במרכז,
ולהחליט איך להמשיך את חייה.

תחקיר דמות

מנם לא חזר ציון לתפקוד מלא מבחינה פיסית, אך עבד כמה שיכל והיווה דמות אב ודמות במשפחה לכל דבר, כך שבהמשך החיים לא היווה השפעה שלילית או הקשה על המשפחה. רותי לאורך כל התקופה הייתה דמות אם למופת עבדה ופרנסה את המשפחה.  רותי בעלה והילדים תמיד היו משפחה חמה ואוהבת, אהבו לצאת לטיולים חופות משותפות ועוד. אורון ואיתי גדלו ולאחר הצבא עזבו את הבית. איתי הגשים את חלומו ועבר לגור בתל אביב, ואורון ששירת בקבע בצבא הכיר שמה את רון, אשתו לעתיד ועבר לגור איתה גם הוא באזור המרכז. רותי ציון ובנם בר נותרו לגור לבד בבית

רותי, כיום בת 58 נולדה וגרה במושב נתיב השיירה שבצפון. רותי נולדה לעולים מעירק ולה שישה אחים ואחיות שכולם התחנכו, והקימו משפחה במושב. רותי ואחיה למדו בבתי הספר במושב, התחנכו לאהבת הארץ והאדם. רותי הייתה ילדה ונערה שמחה וחייכנית תמיד דאגה למשפחה ולאחיה. בצבא שירתה רותי בתור.......

בגיל החליטה רותי לעשות הכשרה ולהיות אחות. לאחר ההכשרה החלה לעבוד בקופת חולים כללית ביישוב עמקה, שמה עבדה עד גיל 57.  בגיל... הכירה רותי ציון יעקוביאו, עקב מפגשים משפחתיים. ציון הוא אח של בעלה של אחותה עמליה. לאחר... שנים התחתנה רותי עם ציון, גם הוא בן היישוב, עוסק בחקלאות ביישוב. רותי וציון בנו את ביתם במושב ליד ביתה של אחותה עמליה ובעלה. לאחר שנתיים נולד בנם הראשון אורון, שכיום בן .....

לאחר שנתיים נולד בנם השני איתי. רותי וציון חינכו אותם לאהבת האדם והארץ. שאורון היה בן חמש עשרה נולד ילד נוסף למשפחה בר בן הזקונים של המשפחה. בני המשפחה אהבו את בר כל כך שהיה ילד ביישן ומופנם והיה ילד טבע שאהב את השטחים החקלאים ואת חיי המושב. בר אהב לעזור לאביו ולבני משפחתו החקלאים לעבוד את האדמה. שהיה בר בן 6, עבר ציון אירוע מוחי קשה. עקב כך נפגע בריאותית והפסיק לעבוד במשק הבית. רותי והמשפחה עזרו ותמכו בו עד שהשתקם. מאז, לקח על עצמו אורון הבכור, שהיה אז בשנות העשרים המוקדמות את תפקיד האב בבית, והכי חשוב דאג לאמא רותי ולאחיו הקטנים.

אורון ושאר המשפחה דאגו לעבוד את שטחיו החלקאים עד שחזר לתפקוד חלקי וחזר לחייו.

אמנם לא חזר ציון לתפקוד מלא מבחינה פיסית, אך עבד כמה שיכל והיווה דמות אב ודמות במשפחה לכל דבר, כך שבהמשך החיים לא היווה השפעה שלילית או הקשה על המשפחה. רותי לאורך כל התקופה הייתה דמות אם למופת עבדה ופרנסה את המשפחה.  רותי בעלה והילדים תמיד היו משפחה חמה ואוהבת, אהבו לצאת לטיולים חופות משותפות ועוד. אורון ואיתי גדלו ולאחר הצבא עזבו את הבית. איתי הגשים את חלומו ועבר לגור בתל אביב, ואורון ששירת בקבע בצבא הכיר שמה את רון, אשתו לעתיד ועבר לגור איתה גם הוא באזור המרכז. רותי ציון ובנם בר נותרו לגור לבד בבית. רותי זכתה ליותר זמן פנוי ויצאה לחופשות עם חברות ולבילויים. בר ורותי התקרבו יותר ואהבו לעשות דברים רבים יחד כמו צפייה בסרטים ואפילו הקפה המשותף בבוקר הפך לרגע האהוב ביום. אורון התחתן לאחר מספר שנים עם רון המתגוררים במזכרת בתיה שבמרכז. באותה שנה נולדה בתו הראשונה והנכדה הראשונה לרותי וציון שי לי. שי לי זכתה לאהבה רבה ותשומת לב מרובה מצד המשפחה, רותי נהגה לנסוע לבקרם במרכז, והם נהגו לבוא מדי שבת למושב. בין בר ושי לי היה חיבור ענק. רותי וציון יחד עם ילדיהם והנכדה שי לי נהגו לצאת חופשות משפחתיות ולעשות חיים. לאחר שלוש שנים, באחד מבקרי הקיץ, חזר בר הביתה מעבודתו הקבוע אצל דודו החקלאי. רותי הייתה בעבודה וציון נותר בבית. בר נכנס הביתה וחיפש את אביו אך לא מצא. הוא החל לקרוא לו, נכנס לסלון ומצא אותו יושב על הספה, ללא רוח חיים. ציון באותו הבוקר עבר דום לב ונפטר במקום. בר שהיה אז רק בן 16, הסתגר ונהיה מופנם יותר. התחיל להשקיע יותר בלימודים ושם לו למטרה להתגייס לקרבי בצבא. רותי המשיכה את חייה ולא הראתה כמעט סימן של חולשה. היא בר שנותרו לבד בבית התחברו יותר ובר הפך לילד של אמא. רותי הייתה שותפה לתהליך של בר במיוניו לצבא ועד גיוסו לסיירת גולני. בר סיים את לימודיו בתיכון והצטיינות והתגייס לצבא. רותי נותרה לבדה בבית. מילאה את חייה בפגישות ובילויים מרובים עם חברות וזמן רב עם בניה ונכדתה. בנה אורון ומשפחתו, ובנה איתי, שעובד במסעדה ועובד כברמן בתל אביב היו חוזרים הביתה למשפחה במושב, ולאמא רותי. לאחר שנה וחצי מגיוסו של בר נולד צור בנו של אורון ורון. גם צור קיבל אהבה רבה ותשומת לב מסבתו המפנקת רותי. רותי ובר כשבר לא היו בצבא היו בחגים ובחופשים לנסוע למרכז ולפנק את הילדים ולבלות  עם המשפחה. בר היה ילד של אמא, וגם רותי ציינה שלא נהג לצאת עם חברים יותר מדי, אלה אהב לשבת בבית עם משפחתו או עם אמו רותי, לצפות בטלוויזיה ולצאת לטיולים במושב. חייה של רותי ובר היו חיים שמחים, הם אהבו לבלות יחד, ובר גם הוא היה אהוב על המשפחה ועל בני דודיו שאיתם נהגו לבלות רותי והוא את זמנם.

לפני שנה וחצי, החליטה רותי שהיא רוצה לשנות את מיקום העבודה שלה בתור אחות. עד עכשיו הייתה אחות בקופת חולים כללית במושב עמקה הנמצא סמוך למושב נתיב השיירה. המרפאה היא מרפאה לכל המשפחה ותפקידה של רותי היה לרוב לבצע בדיקות דם ולטפל בתינוקות המרפאה. רותי שעבדה שמה כל הקריירה שלה בתור אחות החליטה שהיא רוצה שינוי. היא עברה בינואר 2018 ל    

לוגינג- תחקיר דמות רותי

לוגינג ראיון עם רותי

א- אנחנו
ר- רותי


א: את יכולה להתחיל לספר מה את עושה ביום יום שלך?
ר: אני ילידת המושב , אני אחות במקצועי כבר 36 שנה כאחות ולאחרונה, רק בתחילת השנה עברתי, עבדתי במרפאה  במושב ולאחרונה עברתי למרפאת מקצועית, מרפאה מרכז בריאות האישה, מרפאת נשים. אז כרגע אני עובדת בנהריה, והתחתנתי פה במושב, נולדו לי שלושה בנים, כרגע אני סבתא לשני נכדים וזהו פחות או יותר, רוב המשפחה שלי גרה פה במושב ו...
א: מי מהמשפחה גר במושב?
ר: האחים שלי, ההורים שלי, המשפחה של בעלי- כליל וכל המשפחה של בעלי.
א: את קמה לעבודה , מסיימת לעבוד ואז מה את עושה בשאר היום שלך?
ר: שגרה של עבודה בעצם זה ללכת לעבודה, לחזור כל מיני דברים שעושים בבית כביסה , ניקיונות, בישולים, עיניינים. כמובן מאז שבר נהרג אז קצת ריקנות אבל זה שונה לגמרי, פחות עיניין כן? כשבר עוד היה בבית והיה בבית ספר ובעלי נפטר והיינו רק שנינו ואחר כך גם בר  ובעצם נשארתי לבד, רוב הזמן בעצם אני לבד. אמממ הרבה אני לא מעסיקה את עצמי.
א: יש לך תחביבים?
ר: דיי זנחתי אותם. אבל רקדתי המון שנים ריקודי עם...
כ: אהה נכון, את עדיין רוקדת לא?
ר: לא . כבר ארבע שנים שהפסקתי . ניסיתי לחזור וזה לא כל כך עשה לי טוב, כאילו לא היה לי חשק כל כך ועכשיו התחלתי לעשות, החלטתי שאני צריכה לעשות קצת ספורט אז הצטרפתי לקבוצת התעמלות במים אצל דגנית פעם פעמיים בשבוע בבריכה.
א: איפה זה?
ר: פה בצומת, ממש במרחק הליכה, אם לא לא הייתי הולכת. הרבה חשק אין לי. אבל בגדול זהו לא משהו מיוחד.
א: ומה עם הבנים שלך?
ר: הבן הגדול אורון נשוי הוא גר במזכרת בתיה ויש לו שני ילדים צור ושיי לי, צור אוטוטו בן שנה ושיילי בת 6 . איתי גר בתל אביב והוא עובד במסעדה.
א: בן כמה הוא?
ר: איתי בן 34 ואורון בן 36.
א: אנחנו הבנו מכליל שאת חושבת לעור לגור בעיר?
ר: כן אני האמת היא שאחרי התאונה של בר מיד רצו שאני אעבור לגור קרוב אליהם ושאני , שאנחנו הנהיה ביחד כל הזמן, אבל אהה...
א: זה הרבה נסיעה מפה?
ר: כן זה שעתיים לפחות ופשוט אמרתי שזה לא הזמן לעשות שינויים, אנחנו צריכים להתאושש מההלם שחטפנו ולא מחליטים עכשיו, זה לא הזמן להחליט עכשיו ובעצם אמרתי בואו נחכה קצת ובחודש האחרון שהיו לי ימים קשים והרבה לבד הבנתי שזה מה שאני רוצה וזה מה שאני אעשה.
א: ואם תעברי מה תעשי עם כל המטע וכל התחזוקה?
ר: כרגע בשלב הראשון המחשבה היא לעבור ולא לסגור כאן את הכל, כאילו רק לעבוד זמנית כי אממ, לא למכור את הבית , להשאיר בינתיים, ולעשות איזשהו ניסיון של שנה ואז להחליט מה לעשות הלאה.
א: להשכיר דירה?
ר: כן להשכיר דירה כנראה שזה יהיה במזכרת בתיה.
א: ומה עם עבודה?
ר: אין לי בעיה מבחינת עבודה בגלל שהקופה מחויבת לדאוג לי למצוא עבודה.
א: הבנו גם שיש מטע?
ר: כן אבל המטע מעובד על ידי גיסי כך שזה לא באחראיות שלי נתתי להם אחריות, אני לא משתלטת על זה .
א: יש עוד משהו שתרצי לעשות בעתיד? , איזשהו חלום, עוד משהו שתרצי לעשות חוץ מהמעבר של הדירה? תוכניות?
ר: הסבת מקצוע. לשנות מקצוע. כן עולות לי מחשבות לעזוב לגמרי את המקצוע.
א: למה?
ר: אני לא סגורה, לא סגורה על זה. האמת שאת יודעת, עברתי , עשיתי קורס של אפייה וקונדיטוריה של כמה חודשים במכללת השף וזה משהו שתמיד התחברתי אליו ואהבתי אבל מאז התאונה של בר ירד לי קצת החשק . אין לי כל כך הנאה, אולי לאחרונה  התחלתי קצת לאפות בכזה חשק אבל אממ כן, פחות חשק פחות כיף לעשות את זה. אבל נראה. מחשבות. יש מחשבות. ניקח פסק זמן, נחשוב על הכל.
א: האמת שזה רעיון טוב.
ר: כן כי אני לא , אני יודעת שבינתיים התחייבתי לעבוד עד סוף ינואר, ובפברואר יש את האזכרה וכל מה שקשור לזה אז החלטתי שפברואר יהיה החודש של המעבר ו אז לעשות טיים אאוט כזה ולראות מה..
א: כאילו לעבור אחרי האזכרה?
ר: להתחיל להתארגן לפניי כאילו עד חודש ינואר כאילו התחייבתי להישאר בעבודה ואחרי זה לעשות קצת סדר בראש .
א: יש עוד דברים שאת רוצה לעשות שקשורים לבר? נגיד ברור הצעדה תהיה כל שנה ו..
ר: כאילו ברור הצעדה  תהיה כל שנה ויש את ה.., נטעו פה עץ זית לזכרו..
א: הוא נקלט?
ר: הוא מלבלב וזה סימן טוב, ויש לנו מחשה לעשות שמה איזה אנדרטה , משהו להנצחה שלו.
א: כן כליל אמרה לנו משהו על פינת הנצחה, הבנו שיש קצת בעיות עם זה?
ר: לא אין שום בעיה עם זה צריך היה לראות שהעץ נקלט . האמת היא שעל הצעדה עבדו מאוד קשה.
א: את יכולה לספר לנו על הצעדה?
ר: אז זהו אני תכף אספר. אז על הצעדה עבדנו מאוד קשה. וזה דרש מאיתנו שעות וזה היה ואו כזה ואחרי זה היה איזושהי נפילה . אחרי הצעדה כאילו קיבלנו את ההבנה שעשינו את זה לזכרו  ולא עבורו. אז כאילו בא איזה שהיא נפילה כזאת  שקצת אחריה היה לנו קשה להתרומם ולחשוב על עוד איזשהו פרויקט שאנחנו ניקח על עצמנו.
א:אנחנו?
ר: אני והבנים. אז זהו הצעדה באה מתוך רעיון בכלל הרעיון בא בשבעה כבר. בר שירת במחנה שרגא שזה פה קרוב אלינו, ואז יום אחד הוא אמר לי אני בבסיס, אמא תבואי לקחת אותי, המפקד מאשר לי לחזור בשבת קצת להיות איתך כי הייתי לבד בבית והוא אמר לבוא לאכול איתך . אמרתי אוקיי אני אבשל ואני אבוא לקחת אותך. פתאום הוא בא עומד פה במרפסת עם בגדי ספורט וסיפרתי את זה לחיילים ושאלתי אותו, מה אתה עושה פה? אמר לי רצתי את הדרך. אז ככה סיפרתי את זה לחיילים.
א:משרגא עד לפה?
ר: משרגא לפה הוא רץ, כן. אז סיפרתי להם ואז הם אמרו  וואו מה את אומרת וזה, לא ידענו שהוא עשה את זה ואנחנו כל הזמן רצינו לבוא איתו לעשות פה טיול  אופניים בשדות כי הוא כל הזמן סיפר לנו על השדות ולא יצא.
כאילו כל הזמן התוכנית הייתה שהם יבואו אלינו ונעשה איזשהו ערב והם יבואו, יסתובבו פה בשטחים , הם נורא התלהבו מזה כי בעצם בר עבד פה בשדות והוא אהב גם לרוץ  ואופניים אז אמרתי אוקיי, בואו נעשה פעם ככה איזו צעדה לזכרו, אתם תעשו ריצה משרגא , אנחנו נעשה צעדה ונעשה אירוע, אולי מירוץ אופניים כזה ואז הם התלהבו מהרעיון, הם אמרו יאללה בואו נלך. והתחלנו לדבר על זה ודברים רצו. ואז אספנו ככה את המשפחה, האחים שלי, אחיינים שלי וכולם אהה, היינו עושים ישובות כל שבוע, מחלקים תפקידים וכל אחד היה בודק אפשרויות, מה אפשר לעשות ומצאנו תאריך שהכי מתאים זה באמת לעשות את זה ביום הולדת שלו. אבל החיילים היו בקו בשומרון וזה לא הסתדר וגם  האחיין שלי דור התחתן יומיים אחרי היום הולדת של בר , אז אי אפשר היה לעשות את זה ביום שישי, חשבנו על לעשות את זה ביום שישי שזה היום הכי נוח לכולם. אז אמרנו אוקיי , נבחר תאריך ביוני ובאמת עברו לי, החיילים חזרו מקו שומרון והיו פה בשרגא, תיאמנו את זה איתם ובאמת זה יצא ככה לטובה אז הצעדה הייתה בעצם, הצעדה, התארגנו פה בבית זה התחיל. בהתחלה חשבנו על איזשהו מסלול ארוך אולי משרגא אבל זה חם והבנו שאנשים לא יוכלו ללכת 7-8 קילומטר ואין לזה שום תכלית . אז קבענו שהחיילים ירוצו משרגא , אנחנו נעשה פה איזה מסלול במקומות שבר אהב להסתובב בהם. בדרכים  של בר. קראנו בעצם לצעדה בדרכו של בר. זאת אומרת בדרכים שבר הלך, רץ, בית ספר, המסלול שלו כאילו פחות או יותר .
א: איפה התארגנתם?
ר:התארגנו פה, פשוט כל המשפחה , הכנו כיבוד וקיבלנו המון תרומות מאנשים ומחברות, וזה היה פשוט משהו מטורף. ויש סירטונים דרך אגב.
כליל. חיים צילם?
ר: חיים  אני לא בטוחה שצילם סרטון אבל מישהו שלח לי וגם אמיר שלח מהגו פרו מהרכב, שהוא ליווה את החיילים.
אז דווקא יש לי את הכניסה שלהם כאילו מהנחל. אז זהו אנחנו בעצם פה התארגנו , חילקנו כובעים, חולצות לכולם חולצות שהיה את הסמל  של גולני ומאחורה תמונה של בר , שתייה, קראנו לזה בדרכו של בר. וגם על הכובעים  היה כתוב, קיבלנו דגלים מגולני ועשינו מסלול כזה סימנו את המסלול ובעצם הצעדה הייתה פחות משני קילומטרים. אבל כל הכל הצועדים יצאו בקבוצות ובכל קבוצה היה מישהו שמסביר למנה אנחנו הולכים בדרך הזאת וצעדנו מהבית דרך הכביש כאן שזה בעצם הכביש שבר הלך לבית הספר התחנה , באו ה400 איש והם נכנו בעצם דרך השדה שבר עבד בו וחזרו דרך השדות שבר היה רץ בהם עובד בשדות של מנדרינות של בננות ואבוקדו ומה שהיה לאורך המסלול היו תמונות שלו פשוט פיזרנו תמונות של בר בגודל כזה עם הקשרים זאת אומרת,  את התמונה שלו במטע האבוקדו , את התמונה שלו רץ בשדה את התמונה שלו עם המנדרינות וכל אה בחצר היו גם תמונות מפוזרות ואממ מה שהיה כאילו המרגש ביותר בתוך הצעדה היה שכאילו כל הצועדים חיכו בשדה באיזשהי פינה שאירגנו שמה והחיילים באו בריצה משרגא ובעצם עשינו את זה שהם באו מהשדה ועלו את הנחל ואנחנו קיבלנו אותם וזה ממש היה הקטע הכי מרגש של הצעדה
א: הם סיפרו עליו ?
ר: החיילים סיפרו עליו וגם המפקד שלו והמגד בא וחברים שלו סיפרו ואז צעדנו והיה כיבוד ואירוח שעשינו ועשינו פינת יצירה לילדים ממש מרגש ויפה נכון ? ממש מושקע אנשים פה היו פשוט בשוק חשבו שהם באים לאיזשהי אזכרה כזאתי וזה היה משהו כזה שמח שכאילו נתנו להם להבין מי זה היה בר וזה היה מאוד מיוחד
א: ואיך זה היה בשבילך ? כאילו זה היה תקופה אחרי שהוא נפטר אז זה עזר לך בהתמודדדות  כאילו ?
ר: כן זה עזר זה נתן לנו כאילו איזשהו מרץ כזה ואני זוכרת אפילו שבבוקר ככה אחרי שביום חמישי סיימנו לסדר עד מאוחר ולהכין וקמנו מאוד מוקדם ביום שלישי בבוקר כדי להתארגן ואז ככה קמתי ופשוט התחלתי לבכות ואמרתי וואו כאילו אני עושה את זה לזכרו ואז אורון אמר לי אמא אבל החלטנו שאנחנו עושים מזה משהו שמח ואנחנו לא בוכים אז אנחנו ככה נתאפק אז גם ככה כשהחיילים עלו מהנחל אז גם כמובן אני הייתי ככה עם דמעות בעיניים אבל עצרתי את עצמי וקיבלתי אותם ככה בשמחה ובעצם זה הפך את זה לאיזשהו אירוע שמח ולא משהו עצוב ,  וכמובן עם מחשבה שהאירוע הזה נעשה אותו אחת לשנה ונשתדל כמובן סביב היום הולדת כמה שזה יתאפשר . כן וזהו אז היה כל ההכנות קצת העסיקו אותנו וקצת הוציאו אותנו מהאבל אפשר להגיד אבל אחר כך הבנו אחרי הצעדה הבנו שאנחנו עשינו את זה בעצם לזכרו וזה ככה מתחילים להבין שזה בעצם עצוב יותר מאשר שמח וזהו ונחשוב גם על הקטע של העץ שמה שקצת אמרנו שנחכה ונראה
א: יש דברים קטנים שאת עושה ביוםיום לזכרו ?
ר: כן תראי אני קודם כל החדר שלו נשאר כמו שהוא עזב אותו ויצא לי לארח פה את הצוות שלו כבר כמה פעמים הם באים והם מתקשרים והם שולחים הודעות כל הזמן הם מקסימים הם ילדים פשוט מקסימים מאוד מחזקים אז ברגעים שהם באים לפה מאוד צוחקים ומספרים על בר וזה משמח כזה כמובן אחרי שהם הולכים תמיד אני כזה כאילו נשארת עצובה מאוד כאילו חבל לי מאוד שעד שאני מארחת אותם אז בר לא איתם פה והם תמיד עולים לחדר של בר ופעם אחרונה שהם היו פה לפני שלושה שבועות אז אכלנו ביחד וגם ראינו את הסרט על גולני שגם היה איזה כתבה על סיירת גולני משהו ואז הם עלו לחדר ומסרתי להם את כל הציוד שלו ואז הם ישבו ופתחו ובאמת היו בשוק מהסדר שלו ומכל התיעוד שהיה ובאמת נתתי להם ככה איזה ארבעה ארגזים של ציוד הצבאי וכל מיני דברים שבר כל הזמן הזמין מאיביי ואהב את כל הדברים שהיה לו שם .
א: איזה דברים הוא הזמין
ר: חוטים של שיפצור וכוונות וכל מיני חלקים של נשק ושל סכינים היה לו שם לא יודעת מה זה אני לא מבינה בזה בכלל וכל הזמן היה לו מסודר כזה מתוקתק בתוך התיקים כאלה וכל דבר היה רשום מה יש שם הוא היה כזה פדנט . אז זהו זה גם חלק מההתמודדות בעצם המפגש כל הזמן עם החברים ולפני שבועיים שלושה גם כשהם היו פה אז הוחלט לתת כל חייל סיכת לוחם הרמטכ"ל החליט לתת לכל לוחמי החוד , סיירות לתת להם סיכה שתייחד אותם שכאילו תדגיש אותם בין החיילים בשביל לעודד חיילים להתגייס ליחידות מובחרות אז היה טקס בשרגא וכל חיילי החוד בעצם קיבלו ,
א:עדן צילמה לי
ר: כן אז זהו  העלנו חלק מהתמונות בפייסבוק לאתר אז המפקד אמר  ו תבואי ותתני לי את הסיכה אז אמרתי לו סבב אם אפשר אז אני באה בכיף אז אמרתי לו טוב אם אני באה אני כבר אעניק לכל הצוות עכשיו לא ידעתי שזה הולך להיות טקס כזה גדול חשבתי שזה משהו כזה פנימי כזה נעשה כזה בכיף , שאלנו רשות להיכנס והכניסו אותנו לבסיס הלכתי עם אח שלי ושני ילדים שלו ועוד אחיינית עדן וקיבלו אותנו מאוד יפה והיה מאוד מרגש ומסתבר שהיו מלא חיילים ומפקדים ומפקדים של הבסיס והכל והיה ממש טקס רציני ואז המג"ד המפקד של הבסיס אז הוא אמר שהוא הציג אותי כאילו ואמר שאני בסאתי כאמא של בר והוא סיפר על בר ורותי באה בעצם להעניק את הסיכות לצוות של בר וזה היה כזה מרגש מאוד בעצם הם שמו את הסיכות ואני רק חשפתי את המדבקות של הסיכות עצמן ,  היה ממש מרגש
א:כמה חיילים היו
ר: אני חושבת שהיו איזה 15
א: זה היה נראה הרבה
ר:היו המון אבל אני רק את הצוות כאילו היו מאחוריהם עוד חיילים שהיו שם שלוש קבוצות
א: רק מהצוות של בר כאילו
ר: רק את הצוות של בר אני בעצם נתתי כל היתר בעצם המפקדים שלהם נתנו להם . וזהו היה מרגש ואחר כך ביקרנו באתר ההנצחה שלהם בחדר ההנצחה של הסיירת ואחר ישבנו איתם שמה בפלוגה קצת קשקשנו
א: בר הופיע בחדר הנצחה
ר: בטח כן , כן האמתי שמיד אחרי שזה קרה בעצם היה יום הזיכרון אז חודש אחרי זה כבר היה טקס בשרגא עשו כזה יום משפחות לקחו אותנו לראש הנקרה עם פיקניק כזה ואחרי זה באנו לבסיס והיה טקס כזה רציני ואז הכניסו אותנו לחדר הנצחה שכבר התמונות שלו היו שם בדיוק חידשו את החדר הנצחה מאוד מכובד והתמונות מוטבעות על זכוכית ויש שם מסוף כזה של מחשב שכתוב על כל חייל אנחנו עדיין עוד לא מצאנו את הזמן והכוחות לעשות את זה על בר ולצרף שם והעלות כל מיני תמונות וכל זה אבל נעשה את זה בקצב שלנו כן וזהו אז זה גם חלק מהקשר הזה הוא קצת נותן איזשהו למרות שכל מפגש מסתיים בעצב כזה אבל עדיין זה חלק
א: את יכולה לספר לנו על בר שנדע עליו קצת יותר
ר: אני מאוד משוחדת ואני חושבת שכליל תסכים איתי

הקלטה 1    23:29

סקירה ספרותית

שאלות לתחקיר

 שאלות לתחקיר- 

ספרי לנו על היום שהודיעו לך על פטירתו של בר

מי האדם הראשון שסיפרת לו את זה.

חשבת אי  פעם מהרגע שהוא יתגייס שדבר כזה יכול לקרות? זה עלה בדעתך?

איך המשפחה הגיבה ?

מה הדבר הראשון שעשית לאחר השבעה?

מה עזר לך להמשיך בחיים ולא לוותר?

מי נתן לך הכי הרבה תמיכה?

מה את עושה כדי להמשיך הלאה?

מה את עושה כדי לא להיכנס לדיכאון?

איך תפיסת החיים והפרופורציות השתנו?

את הרבה בקשר עם חבריו של בר מהצבא, מה זה גורם לך להרגיש? זה מחזק?

ספרי לנו על חייו של בר ועל האופי שלו

האם המדינה עוזרת בך ובמשפחה להתמודד עם המצב? האם זה באמת עוזר?

היה לך קך לקבל את העזרה הזו מגורם כמו המדינה שדואגת להכל? האם זה הקל עלייך?

האם יש כעס על הצבא או על גורמים ספציפיים?

החקירה עדיין מתבצעת, אבל מה יודעים כרגע?

ממה שידוע, לצבא עצמו לחלק מאנשי הצוות יש גורם ואשמה בתאונה, יש בך כעס עליהם? יש משהו שאת מתכוונת לעשות לגבי זה?

את חושבת שהתאונה הייתה יכולה להימנע?

איך זה היה לגדול עם אח כמו בר?

איזה אח בר היה?

מה הכי אהבת אצל בר?

מה הכי חסר לך עכשיו שבר איננו?

חשבת שדבר כזה יכול לקרות לבר?

מה נתן לך כוח להתמודד עם זה?

בימים שלאחר האסון, מה נתן לך את הכוח לתמוך במשפחה?

ספרי לנו על הפינת הנצחה של בר? עד כמה את פעילה בהקמתה?

האם שמרת על החדר שלו כמו שהוא היה?

האם את שומרת על קשר עם חברים שלו מצבא?

ספרי לנו על היום יום שלך, מה את עושה ביום יום שלך?

עם מי את נמצאת בשיגרה יום יומית שלך?

האם את מרגישה עטופה מספיק בחברה או שאת מרגישה בודדה?

מי עוטף אותך?

מי עוזר לך בפעילויות יום יומיות?

עם מי מהמשפחה את בקש יום יומי?

מה את עושה כדי לנוח מידי פעם מהשיגרה?

מה את עושה ברגעים קשים? מה עוזר לך להתגבר?

האם את מרימה את עצמך? או מי עוזר לך?

האם יש לך תמיכה?

עד כמה את קרובה למשפחה שלך?

האם הקשר שלך עם הבנים שלך השתפר בעקבות המוות של בר?

האם את קשורה אליהם?

היכן גרים הבנים שלך?

באיזו תדירות הם באים לבקר?

האם את רואה אותם מספיק לדעתך?

מה את עושה שאת מתגעגעת?

באיזו תדירות אתם מדברים בטלפון?

האם היית רוצה להיות יותר קרובה אליהם?

האם היית רוצה אי פעם לגור יותר קרוב אליהם?

ספרי על חיי האהבה שלך.

האם את מחפשת אהבה?

ספרי לנו על הכלבים שלך? האם הם עזרו לך/ עוזרים להתמודדות שלך?

איך היה לך בחול?

עם מי טסת?

מדוע טסת איתן?

האם הן עוזרות לך להתמודד?

מהם החלומות שלך בעתיד?

מהם השאיפות שלך?

האם את מרוצה ממצבך הנוכחי?

למה בחרת להיות אחות?

האם את נהנית מהמקצוע?

האם את מתוגמלת?

היית רוצה לעבוד בעבודה אחרת?

האם העבודה והשיגרה עזרה לך להתמודד עם האובדן?

ספרי לנו על המטע? מי עובד שמה? מה מגדלים שמה?

מי אחראי למטע?

תוכלי לספר לנו על הקעקוע? מתי החלטת לעשות אותו?

האם הוא עוזר לך בדרך כלשהי בהתמודדות?