בתחילת הדרך שחילקנו את התפקידים התלבטתי בין הפקה לבימוי והחלטתי להיות במאית. התפקיד הזה תמיד משך אותי והייתי שמחה להתנסות בו.
נהניתי מהתפקיד, חוויתי חוויה שלא התנסיתי בה בעבר. נהניתי להתכונן לכל יום צילום, להכין שאלות ולכתוב את סדר יום הצילום לפי תוכנו. למדתי כמה חשוב אירגון יום הצילום לפני וכמה זה מועיל בזמן העבודה בשטח. עם זאת, היה לי קשה בפן האישי. מכיוון שיש לי קשר אישי משפחתי עם הנושא, אני בת דודתו של בר ז"ל, היו רגעים קשים להכלה. האזכרה למשל, בה הנחיתי את הצלמת כדי למצוא את הרגע שמבטא את כאב המשפחה היה קשה לי במיוחד, כי זה הכאב שלי. גם סיום הפרק בחייה של רותי בתור בת המושב והמעבר למרכז לנו כמשפחה היה קשה, החיסרון של רותי במושב משפיע על כולנו. אך, גם במהלך העבודה עם הצוות לא הראיתי את הרגשות האלה והשתדלתי להיות" זבוב על הקיר" גם במהלך הצילומים. גם אם רותי בכתה לפעמים בצילומים שמתי את הרגשות בצד, ואת תפקיד הבמאית במרכז. התוצאה הסופית חשובה לי ולכן השתדלתי לבצע את התפקיד שלי על הצד הטוב ביותר למרות כל הקושי.
בתפקיד ההפקה הייתי שותפה למפיקה ועזרתי לה. בגלל קרבתי הפיזית לביתה של רותי והיכרות עם הסביבה והמשפחה היה לי יותר קל ומהיר לארגן את נושא ההתארגנות וההגעה למקומות. בנוסף בגלל הקשר האישי שלי לנושא היה לי קל יותר לבצע את תפקידי כבמאית, אני מכירה את כל המשפחה, את החברים של רותי ואת אופיה ולכן היה לי קל יותר לתכן את הצילומים ולהחליט מה לצלם.
לא פעם שימשתי גם כצלמת. בתור בת משפחה נכחתי בכל האירועים שצולמו גם בלי קשר לצילום הסרט ולכן הייתי אחראית גם על הצילום.
תחילה, היה לי קצת קשה לארגן את חלוקת הזמן כדי לבצע את תפקידי בסרט. אני תלמידת י"ב ולומדת שעות ארוכות בבית ספר ובבית ופתאום הייתי צריכה להיות זמינה כל הזמן ולהגיע לצלם כל סיטואציה חשובה. בנוסף, עקב בעיות בריאותיות מהן אני סובלת אני נדרשת להיות בבדיקות כל הזמן והדבר גוזל זמן רב. בשנה הזו הייתי צריכה לתמרן בין שלושת הדברים העיקריים האלה ולדעתי עשיתי את זה בדרך הכי טובה שיכולתי. ההתמודדות הגדולה הייתה בעת התרחשות הצילומים. למשל לפעמים שוחחתי עם רותי תוך כדי צילום ושאלתי שאלות אבל הייתי כל הזמן בוויכוח פנימי האם זה בסדר לשאול את השאלה הזו, או האם אני חודרת מדי לפרטיות של רותי. כל זה ליווה במהלך כל הצילומים , אך עכשיו אחרי כל הניסיונות אני מרגישה שבאמת למדתי והפנמתי את תפקיד הבמאי. אני שמחה שזה היה תפקידי, למדתי ממנו המון גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית.
היו לנו במהלך הסרט קשיים רבים, רובם טכניים. קודם כל, בעיית הסאונד בצילומים חזרה על עצמה כל הזמן למרות שפנינו למורי המגמה. כל פעם צפינו בחומרים התאכזבנו מחדש. מאוחר יותר החלפנו את מיקרופון הדש לאוזניות הפאלפון וזה שיפר קצת את האיכות. בנוסף, במשך בערך חודשיים וחצי שלושה בתחילת שנה, המחשב שערכנו בו לא עבד. תוכנת העריכה נתקעה כל הזמן ולא הצלחנו פשוט לערוך. טכנאים הגיעו ללא סוף אך זה לא עזר. פנינו למנהלת בית ספר אך גם זה לא עזר והרגשנו מתוסכלות. כאילו כל העבודה הקשה שלנו נזרקת לפח. בסופו של דבר עברנו למחשב אחר אך כל החומרים שהתחלנו לערוך לא נשמרו. זה היה מרגיז מאוד אבל השתדלנו להיות ממוקדות מטרה ולהמשיך לעבוד במרץ במטרה לקבל תוצר טוב כפי שאנחנו רוצות.
מבחינת הצוות פעלנו טוב, אך היו המון אכזבות. בהתחלה ביום הצילום הראשון והשני פעלנו יחד בשיתוף פעולה אך עם הזמן זה פחת. היו ביננו המון מחלקות ולא תמיד כל חברות הקבוצה לקחו על עצמם את העבודה ברצינות. זה התבטא בכך שלא פעם הייתי צריכה לשמש בזמן הצילום את כל התפקידים לבד ולצלם לבד. הסרט הזה מאוד חשוב לכן הייתי מוכנה לעשות חלק מהדברים לבד גם שזה היה כרוך בעבודה קשה. אני חושבת שתפקדתי בצורה טובה והייתי ערנית לכל מה שקרה, הן מבחינת נוכחות בימי צילום והן מבחינת שיתוף ועבודה בצוות. אני מרוצה מהעבודה שלי אני חושבת שעם כל הקשיים, הרגשיים, בעיות הבריאות שלי ועבודת הצוות שלפעמים הייתה בעייתית פעלתי בצורה טובה ואיכותית. אני גם מאוכזבת מעט מהמגמה שלא תמיד התייחסה ברצינות לכל עניין, למשל בעניין הציוד שלא תמיד עבד ושיבש את הצילומים.
בסך הכל הכללי אני מרוצה מהתוצר הגמור. הצילומים והתכנים היו טובים וראויים והעריכה הייתה מושקעת וטובה.בזכות כל הצוות יחד, יצרנו סרט איכותי, שמכיל את התכנים שרצינו ומבטא את התהליך הכה משמעותי שעוברת הדמות. היו הרבה סצנות חשובות ויפות שלא הכנסנו לסרט אבל זה היה מתוך שיקולים שנכונים לסרט ואני שלמה עם זה. לדעתי אם הייתה אפשרות לסרט ארוך יותר היו עוד הרבה קטעים שהיינו מוסיפות שהיו מוסיפים לאופי הסרט.
אני באופן אישי לא הייתי עושה משהו שונה במהלך הדרך, אני חושבת רק ששיתוף פעולה טוב יותר ואכפתיות של בנות בקבוצה היה מועיל ומטיב את כל התהליך. נהניתי לעשות סרט על אדם אהוב וקרוב לליבי, ובנוסף להנציח את בן דודי בר ז"ל. מטרת הסרט, והמטרה האישית שלי בסרט זה היא להראות דמות ואישה חזקה כמו רותי שעברה ומתמודדת עם קשיים ואובדן גדול אך למרות הכל נשארת עם רגליים על הקרקרע ונלחמת להמשיך בחיים. להראות לעוד אנשים שמתמודדים עם קשיים שתמיד אפשר להתמודד עם כל דבר, או לפחות לעולם לא לוותר. בתור מישהי שליוותה את רותי בשנה האחרונה, נוכחתי לגלות את החוזק שלה שלא הכרתי לפני ואת הנחישות והבחירה בחיים למרות הקושי ולקחתי את זה על עצמי להיות כמוה, ולא לוותר גם כשקשה. גם אם זה מתבטא בהתחלת פרק חדש בחיים או עזיבה, זה אפשרי.
אני שמחה שעשיתי את הסרט על הנושא הזה ומרוצה מהתוצאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה